תקציר: פסיקת בג"ץ החדשה היא הישג גדול למגינים על חתולי הרחוב. העקרונות הכלליים שנקבעו ב'בג"ץ החתולים' מיושמים לעקרונות מעשיים וברורים המאפשרים אכיפה יעילה. לפסיקה שלושה מסרים חשובים: איסור פגיעה בחתולי רחוב בשל מיטרד, ביטול הנוהל הקיים כיוון שאינו חוקי והחלפתו המידית בנוהל המכבד את זכות בעלי החיים לחיות, ואיסור על הפעלת גורמים פרטיים אלא תחת פיקוח ישיר וצמוד של הוטרינר הרשותי. הפרות החוק השיטתיות של הרשויות עתידות להיפסק אם הציבור יסייע, וכן גם הפיכת מיתקנים להחזקת בעלי חיים של עמותות למיתקני השמדה. להגנה הנחושה של בית המישפט על חייהם של חתולי הרחוב תהיה השלכה, בטווח הרחוק, על המתת בעלי חיים בכלל.
אתמול (רביעי 2.6.2004) יצק בית המישפט הגבוה לצדק את החוליה האחרונה בשרשרת מהפכנית של פסיקות המגינה על חתולי הרחוב ויוצרת תקדים חשוב עבור בעלי חיים אחרים. בית המישפט שלנו, שרגישותו לחלש ולסובל אינה צריכה הוכחה, מקים בהדרגה מיבנה מישפטי מפואר המעמיד את ישראל בשורה הראשונה של המדינות הנאורות בעולם. אפשר לסכם את שרשרת הפסיקות הזו במישפט אחד קצר: לבעלי החיים יש זכות לחיות. נכון, לא זכות מוחלטת המתקיימת בכל מצב, אלא זכות הנסוגה מפני צרכים ותכליות ראויים, אבל גם זהו הישג מרשים בקנה מידה עולמי. הזכות לחיים אינה רק הצהרה יפה בעלת ערך חינוכי אלא יש לה גם משמעות מעשית מרובה, חייבים להביא אותה בחשבון בכל ענין הנוגע לבעלי חיים ולתת לה את המישקל הראוי.
בלשון המישפטית חייבים לבצע איזון עם ערכים אחרים הבאים לידי ביטוי באותו ענין, ומידת ההגנה הניתנת לבעלי החיים היא מעבר לזו הנובעת מהעיקרון הכללי של מידתיות (חובתה של רשות שילטונית לא להשתמש באמצעים קשים יותר מהנחוץ).
אבן הפינה של המיבנה המישפטי היא ללא ספק 'בג"ץ החתולים'. פסיקה זו שניתנה בהתחלת 1998 יצרה מהפך במישפט הישראלי שרבים עדיין לא תופשים את מלוא היקפו. הבעייה הגדולה של האירגונים להגנה על בעלי חיים היתה שבגלל היקף היריעה של פסיקה זו נאמרו בה הדברים בצורה כללית, ובגלל הבדלי גישות היתה לכאורה הסכמה מלאה בין כל השופטים רק לגבי השיקולים הפרוצדוראלים. השירותים הוטרינריים שאבו עוז מבעייה זו, התעלמו מהרוח החדשה שנשבה מבין דפי הפסיקה והפרו אותה בעזות מצח יום יום.
פסק הדין מתחיל בסקירת הפסיקה של 'בג"ץ החתולים', ובדרך שבה התייחסו אליה השירותים הוטרינריים. השירותים פירסמו "נוהל כללי לטיפול בחתולי רחוב", שבית המישפט קובע בהמשך כי איננו חוקי מכיוון שאינו עונה על דרישות הבג"ץ. בנוסף לכך אישרו השירותים באמצע שנת 2000 לוטרינרים רשותיים להפעיל חברה פרטית ללכידת והמתת חתולי רחוב, באופן הנותן לה למעשה יד חופשית. גם לגבי מעשה זה קבע בג"ץ שהוא איננו חוקי.
לקורא בין השורות נדמה כי בית המישפט מרמז על מורת רוחו מכך שבעלת החברה הפרטית ללכידה והמתה של חתולי רחוב לא באה על עונשה כיוון שהפרקליטות מחקה את כתב האישום שלה באמצע המישפט:
... מסתבר, כי מזה מספר שנים, הן לפני גיבוש הנוהל והן לאחריו, עוסקת "מגן לחתול" בלכידת חתולי-רחוב ובהמתת אלה מהם שלא ניתן למצוא להם בית-מאמץ, שהם מרבית החתולים הנלכדים. בכתב-אישום שהוגש בשנת 1998 נגד נעמה בלו לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו -- ונמחק בינתיים לנוכח העתירה שלפנינו -- נטען, כי על-פי הזמנת תושבים שהוטרדו מנוכחות חתולים בסביבתם, ותמורת תשלום, אספה "מגן לחתול" חתולים מחצרות בתים, המיתה אותם באמצעות הזרקת רעל לבטנם, והשליכה את גוויותיהם, שנארזו בשקיות אשפה, לפחי זבל.
שופטי בית המישפט העליון מחוייבים באיפוק כמעט על אנושי, עליהם לתת דוגמה של "מזג שיפוטי" ראוי לכל המערכת, אבל גם לסבלנותם יש קץ. ההפרות החוזרות ונשנות של הפסיקה חייבו תגובה הולמת. כדרכו תמיד שקל בית המישפט את צעדיו, ניזהר מאד שלא לפגוע באינטרס הציבורי ובמשרתיו, אך בד בבד הכין מסר ברור לשירותים הוטרינריים ודאג שלא תהיה כל אפשרות לפרש אותו בצורה לא נכונה. המסר הזה מונח לפנינו היום.
המסר מתחיל עם הרכב השופטים: הנשיא אהרון ברק, השופטת בדימוס דליה דורנר והשופט אשר גרוניס. זהו הרכב שאיננו כולל את החסידים המוכרים של זכויות בעלי החיים בבית המישפט. נזכיר למשל שהשופט גרוניס, בדעת יחיד, תמך בהמשך פיטום האווזים. הפסיקה החדשה התקבלה פה אחד, ואנו יכולים לראות בכך סימן כי בית המישפט עומד כולו כאיש אחד מאחרי הפסיקה המתקדמת של 'בג"ץ החתולים'. מי שהישלה את עצמו שזכות החיות לחיות היא רק נחלת קומץ של אידיאליסטים חולמניים למד עתה שגם השופטים השמרנים ביותר תומכים בה. ההבדל היחיד ביניהם הוא שבמקום לומר "לבעלי החיים יש זכות לחיות" השמרנים אומרים "הגנה על חייהם של בעלי החיים היא אינטרס מוכר במשפטנו". ניסוח שקול הנשמע פחות רדיקלי ומאיים.
הגנה על חייהם של בעלי חיים ואיסור להתעלל בהם ולגרום להם סבל הינם אינטרסים מוכרים במשפטנו. הם מעוגנים בשורה של הוראות בחוקים ותקנות ... גם ההלכה הפסוקה הכירה בחשיבות של ערכים אלה.
...
כבוד השופטת דליה דורנר נבחרה לכתוב את פסק הדין שכל כולו פעולת ענישה כנגד השירותים הוטרינריים אשר רמסו ברגל גסה את שילטון החוק. לאחר הררי מיסמכים שהוגשו לבית המישפט נכתב פסק דין קצר ואפילו קצר רוח במיקצת. אין כמעט דיון בטענות השירותים הוטרינריים אלא תיאור התשתית העובדתית והסבר תמציתי של הדרך הראויה לטיפול בחתולי הרחוב. למיקרה שהשירותים הוטרינריים יתקשו להבין כי כללי המישחק השתנו מעתה, קצבו השופטים זמן קצר מאד, 30 יום, לכתיבת נוהל חדש וחוקי לטיפול הומני בחתולי הרחוב. עד תום תקופה זו משמשת הפסיקה עצמה, או ליתר דיוק, העקרונות שהותוו בה, כמיסמך המחייב את השירותים הוטרינריים. עבור אלה שהצעד המפתיע הזה עדיין לא הבהיר להם מה קורה כאן, חויבו השירותים הוטרינריים גם להחזיר את הוצאות המישפט לעמותת "תנו לחיות לחיות" ול"עמותה למען החתול בישראל".
חשוב להבחין בין הסיבות השונות שבגללן פוגעים בחתולים: מיטרד לבני אדם (קיימים אמצעים לא-פוגעניים יעילים), חשש למחלה זואונוטית (מחלה העשויה לעבור מבעלי חיים לבני אדם - סיכון זעיר במיקרה של חתולי רחוב הניתן גם הוא לצימצום) או פגיעה פיזית, חשש לכלבת (שגם היא מחלה זואונוטית אבל היחס אליה לא רציונלי למרות נדירותה וקיום טיפול מונע יעיל ב- 100%). וטריפה של חיות בר (לא משמעותי לאור מחקרים חדשים). לגבי כל אחת מהסיבות האלה הסמכויות של הרשויות הן שונות.
המסר החשוב של הפסיקה הוא חידוד הדברים שנאמרו בבג"ץ החתולים על טיפול במיטרדים. המתת או גרימת סבל ניכר לחתולי רחוב בשל מיטרד אסורות מעתה בפועל. ניתן עדיין להמית אם נשקפת סכנה לבריאות הציבור, אך גם אז יש לצמצם את ההמתות ככל האפשר ולבצע אותן רק כמוצא אחרון. נעיר שכיום יש דרכים מעשיות ויעילות לפיתרון בעיות מיטרדים*, ופסיקת בג"ץ ודאי תעודד את השימוש בהן, אך במיקרים מסוימים ידרשו בני אדם פשוט לגלות סובלנות רבה יותר לחתולים סביבם, כפי שהם נדרשים בהרבה מיקרים של מיטרדים הנגרמים ע"י בני אדם.
האיסור משוריין בשלושה מנעולים:
קשה להדגיש יתר על המידה את חשיבות הפסיקה שכן רוב החתולים המומתים, או נלכדים ומושלכים לסבול במקום אחר, נפגעים בטענה כי גרמו למיטרד.
אכן, לאדם אינטרסים נוספים הראויים להגנה, ובהם נוחות ורווחה, ...אך משקלם של אינטרסים אלה פחות. באיזון בינם לבין ההגנה על בעלי-החיים ניתנת לאחרונה משקל רב.
...
על הנוהל להבטיח ... כי חתולים לא יומתו ולא ייגרם להם סבל, ככל שהדבר אינו נדרש ... אין פירוש הדבר, כי אין לעגן בנוהל אמצעים לקידום אינטרסים אנושיים בעלי חשיבות משנית כנוחות או רווחה, אלא שכמתחייב מן האיזון האמור ומעקרון המידתיות, על אמצעים אלה להיות, ככלל, קיצוניים פחות מהמתה ולהימנע מהסבת סבל ניכר לחתולים.
...
...קשת רחבה של מצבים, שאינם מסכנים את חייהם של בני-אדם או את בריאותם. עם מצבים אלה נמנים אפשרות למגע פיזי תדיר של בני-אדם עם החתול - כשהיא לעצמה ובלי קשר לתוצאותיה, קיום תקלה ממשית בהפעלתו של ביין מגורים, ושיבוש אורחות החיים התקינים של בני-אדם ופגיעה ברווחתם. בכל אלה אין משום "פגיעה קשה וחמורה ברווחת החברה, בדרגת ודאות גבוהה" - כלשון השופט אליעזר גולדברג בפסק-דין העמותה למען החתול הנ"ל בע' 812. האפשרות, כי מכוח הנוהל יומתו חתולים שאינם גורמים סיכון של ממש לבריאות מעוררת דאגה.
איסור ההמתה/הגלייה נובע מתוך איזון בין הזכות לחיים של החתולים לזכות של בני אדם לנוחות ורווחה. בית המישפט קבע במפורש שמישקלן של נוחות ורווחה אנושיות הוא "פחות" (האות וו מנוקדת בשורוק), וגזר מכך כלל חדש: שאין להמית או להסב סבל ניכר בשל מיטרד. האם הכלל החדש הוא איסור מוחלט או שמא רק הנחייה כללית וכל מיקרה צריך עדיין להידון לגופו? לפני בית המישפט עמדה פסיקתו של השופט א. גולדברג ב'בג"ץ החתולים':
האם ניתן לעגן ... את סמכותה של הרשות לנקוט אמצעים - לרבות השמדה - נגד חיות רחוב, מהטעם של פגיעה ברווחת התושבים?
...
מדיניות ראויה מחייבת הצרת הפתח לנקיטת פעולות (ובפרט פעולות השמדה) נגד בעלי חיים מן הטעם כי הם פוגעים בנוחות. לפיכך יש לפרש ... בצימצום. דהיינו, כפגיעה קשה וחמורה ברווחת החברה, הגובלת בשיבוש אורחות חיים תקינים. כאמור, דרגת הודאות בקיומה של הפגיעה צריכה להיות גבוהה יחסית, ונקיטת אמצעים חלופיים שמידת יעילותם נמוכה יחסית אף היא תהא מספקת.
פסיקה זו נחשבה בזמנה מתקדמת מאד אולם כיום היא הפכה למיכשול המונע איסור גורף על המתות/הגליות בשל מיטרד. השופט גולדברג אכן התיר המתת חתולים במיקרה של מיטרד קיצוני, הקיים בודאות, ושאף אמצעי לא-פוגעני לא הצליח אפילו למתן אותו. כמובן שמיטרד מסוג זה איננו שכיח במציאות. לשם המחשה נעלה בדימיוננו חתול בעל יכולת על-טבעית לעבור דרך קירות, שפותח מקררים ואוכל את השניצלים מדי לילה ולילה. האמצעי היחיד שעשוי לעזור הוא להצטלב מול איקונין ולירות בליבו של החתול כדור עשוי כסף.
במקום לבטל את פסיקתו של השופט גולדברג בחר בית המישפט בדרך אחרת. הנוהל הישן והלא חוקי הגדיר מיטרדים בצורה כללית ביותר כדי להרחיב את סמכויות הוטרינר הרשותי. בית המישפט סקר את כל המצבים שהוגדרו כמיטרד בנוהל הישן (והיוו עילה להמתה) וקבע במפורש כי הם אינם מהווים סיבה להמתת חתולים: מגע פיזי תדיר של בני אדם עם חתולים (כשלעצמו), תקלה ממשית בהפעלתו של בניין מגורים, ושיבוש אורחות חיים תקינים של בני אדם ופגיעה ברווחתם. אמנם תאורטית אפשר עדיין להרוג חתולים בשל "פגיעה קשה וחמורה ברווחת החברה, בדרגת ודאות גבוהה", אבל שלילת כל הסיבות להמתה שהיו בנוהל הישן מרוקנת את האפשרות הזו מכל תוכן מעשי. יתרה מזו, בית המישפט הדגיש כי האפשרות שיומתו חתולים שאינם גורמים סיכון של ממש לבריאות היא "מעוררת דאגה", מינוח שכדאי לרשויות לקחת ברצינות.
בית המישפט ראה אולי יתרון בנקיטת שיטה עקיפה כזו כי כך נחסכה ממנו אמירה שהיתה עלולה להוות תקדים עבור בעלי חיים אחרים חוץ מחתולים, למשל לכלבים משוטטים. כידוע בית המישפט מעדיף שלא לפסוק בנושאים בעייתים אם אינו חייב.
* אפשר לטפל ביעילות במיטרדים בלי לפגוע בחתולי הרחוב, אדרבא, רווחת החתולים תשתפר בעיקבות הפעלת תוכנית יעילה שעלותה סבירה. תוכנית כזו תכלול שילוב של: גישור והסברה, הדרכה להאכלה נכונה, עיקור איזורי ושימוש באמצעים טכנולוגיים. אנו מכינים בימים אלה מיסמך המסכם את הידע שנצבר בנושא והציבור מוזמן לתרום מניסיונו.
נזכיר כי פסיקות בג"ץ מחייבות במפורש את הרשויות להשתמש באמצעים לא-פוגעניים (אפילו אם "מידת יעילותם נמוכה יחסית"):
הודגשה חובת הרשויות, בגדרי הטיפול בתופעת חתולי-הרחוב, לנקוט, ככל שהדבר ניתן, אמצעים חלופיים להמתה. ובלשון פסק-הדין: "אין הרשויות פטורות מלבדוק כל אמצעי חלופי, קיצוני פחות מהמתה, אם קיים, או ככל שיהיה קיים מעת לעת, ולאמצו ככל שניתן" (שם, בע' 795. ראו גם דברי השופט אליעזר גולדברג, שם, בע' 809)
בית המישפט קבע לא רק שיש לצמצם ככל האפשר המתה בשל סכנה לבריאות הציבור ושמותר לבצע אותה רק כמוצא אחרון, אלא גם שיש למצות קודם לכן את כל האמצעים "שעלותם סבירה":
המתה של חתולי-רחוב חייבת איפוא להיעשות במשורה, תוך תחימתה לגבולות ברורים ככל האפשר של זמן ומקום והגבלת הנסיבות שבהן ניתן להוציאה לפועל. עליה להיות הצעד האחרון, הננקט רק משלא ניתן להגן ביעילות על שלום בני-האדם באמצעים אחרים שעלותם סבירה.
נעיר כי בנוהל הלא חוקי שבוטל לא תוארו כלל אמות מידה שלפיהן אפשר לקבוע כי אכן נשקפת סכנה לבריאות הציבור, ליקוי הגובל בזילזול בהנחיות שניתנו בפסיקת בג"ץ הקודמת. נראה כי הסיבה לכך היא שהסכנות הנשקפות מחתולי רחוב הן נדירות (בודאי יחסית לגורמי סיכון נפוצים) ואיבחונן מצריך הוצאות וידע וטרינרי.
ביחס למחלות אחרות קבועות הוראות, שלכאורה אינן שוללות נקיטת אמצעים אחרים מלבד המתה, אלא שאין שום איזכור למהותם של אמצעים אלה ולאופן ולנסיבות שבהם תישקל הפעלתם. אף אין התייחסות לאמות-המידה, שלפיהן על הרשויות המוסמכות לבסס חשד לקיום מחלה מדבקת בחתולים ולקבוע את היקף התפשטותה ואת מידת הסכנה הנשקפת ממנה.
בהזדמנות זו כדאי להעיר כי מיספרם של החתולים, כשלעצמו, איננו מצדיק פגיעה בהם. השירותים הוטרינריים הודו לפני בית המישפט כי אי אפשר לקבוע באופן אובייקטיבי מהו המיספר ה"נכון" של חתולים באיזור מסוים, וממילא אי אפשר לקבוע כי במקום מסוים יש יותר מדי חתולים. לפי טענת השירותים אפילו הנוהל הלא חוקי שבוטל לא היה מכוון ל"דילול" אוכלוסיית החתולים.
המשיב מוסיף וטוען, כי המדיניות המותווית בנוהל אינה מכוונת לדילול אוכלוסיית החתולים, וממילא דילול כזה אינו ישים שכן ספירת חתולים חיים בשטח עירוני אינה מעשית ולא ניתן לקבוע "תקן" שממנו ייגזר היקף הדילול הנדרש.
דילול הוא כל תהליך המסיר חלק מקבוצה של פרטים ללא אבחנה ביניהם, או לפי קריטריון שאינו ראוי. לא רק שדילול אוכלוסיית החתולים (ע"י המתה, הגלייה, כליאה וכו') אסור אלא גם כל מדיניות שתוצאתה המעשית דומה אסורה:
בכל האמור די להקים חשש, כי במתכונתו הקיימת עלול הנוהל לאפשר נקיטת מדיניות של המתת חתולי-רחוב בהיקף רחב ובאופן שרירותי. תוצאה זו אינה כדין ואין לקבלה. היא שקולה לנקיטת מדיניות שתוצאתה המעשית היא, למצער, דילול אוכלוסיית החתולים, וזאת בניגוד לטענת המשיב כי זו אינה מדיניותו, ואף בלא שמדיניות כזאת מבוססת על נתונים מקצועיים, כנדרש.
פרט לרמז הדק (והמוצדק) כי הנוהל של השירותים הוטרינריים נכתב באופן לא מיקצועי, ניתן להסיק מדברי בית המישפט חיזוק לכך שהפעלת אמצעים פוגעניים חייבת להיעשות כלפי הפרטים הגורמים לבעייה ולא באופן קבוצתי. על השירותים הוטרינריים מוטלת החובה לזהות פרטים בעייתים ולא לפגוע בחתולים אחרים.
מסר שני חשוב הוא כי הנוהל הקיים היום לטיפול בחתולי רחוב איננו חוקי. נוהל זה חובר ע"י השירותים הוטרינריים לאחר 'בג"ץ החתולים' אך התעלם בעזות מצח מהדרישות וההנחיות שקבע בית המישפט. לא ממש מפליא אם נזכור כי הוא נכתב בפועל ע"י הוטרינר הרשותי לשעבר של ירושלים שהנהיג בעירו מדיניות של 'מיגור תופעת חתולי הרחוב ע"י תפיסה והמתה של חתולים משוטטים', והתמיד בה גם אחרי פסיקת בג"ץ*.
מה לא היה תקין בנוהל הקיים? אפשר לסכם את השגות בית המישפט בשורות הבאות (שנכתבו לפני כשנה במיסגרת סקירה על 'בג"ץ החתולים' של כותב שורות אלו):
בית המישפט לא קיבל, כמובן, את מדיניות הטבח המוסווה תחת מעטה דק של נוהל ממשלתי רשמי:
... מבין שורות הנוהל משתקפת ועולה ההמתה כשיטת הטיפול העיקרית בחתולי הרחוב. ... הפרק השלישי והאחרון - "שיטות להמתת חתולים" - אומנם מתייחס לאמצעים שנועדו למזער את הסבל הנגרם לחתול המומת, אך אינו מותיר מקום לספק כי הנוהל כולו סובב סביב ההמתה כשיטת טיפול עיקרית. ... בכל האמור די להקים חשש, כי במתכונתו הקיימת עלול הנוהל לאפשר נקיטת מדיניות של המתת חתולי-רחוב בהיקף רחב ובאופן שרירותי. תוצאה זו אינה כדין ואין לקבלה. היא שקולה לנקיטת מדיניות שתוצאתה המעשית היא, למצער, דילול אוכלוסיית החתולים, וזאת בניגוד לטענת המשיב כי זו אינה מדיניותו, ואף בלא שמדיניות כזאת מבוססת על נתונים מקצועיים, כנדרש.
כאמור לעיל, הנוהל המיפלצתי הזה איננו חוקי יותר כבר מיום הפסיקה, והשירותים הוטרינריים במישרד החקלאות חוייבו לכתוב תוך 30 יום נוהל חדש שישקף את האיזון הראוי בין הגנה על חתולי הרחוב לצרכי בני אדם. עד להגשת הנוהל החדש, יחולו העקרונות המובאים בפסיקה. במילים אחרות בית המישפט כתב כעין נוהל זמני שיחול עד שיתקבל הנוהל החדש, כדי שלא יהיה צל של ספק כי הנוהל הלא חוקי מת ונקבר.
* לפי תצהיר מיום 19.12.1999, שנערך ע"י הוטרינר העירוני הראשי בירושלים, במיסגרת הליך אזרחי שעסק בהמתת חתולי רחוב על ידי העיריה.
המסר השלישי החשוב הוא לגבי הפעלת גורמים פרטיים בלכידת והמתת חתולים. בית המישפט קבע שהשירותים הוטרינריים אינם יכולים להאציל את סמכויותיהם לגורמים כאלה והם יכולים לכל היותר להסתייע בהם תחת פיקוח צמוד שלהם. הנקודה החשובה היא שהחלטות על פגיעה בחתולים יכולות להתקבל אך ורק ע"י הרשויות המוסמכות לכך ולא ע"י אף גורם אחר, ובודאי לא ע"י גורם פרטי. בית המישפט הלך כאן לקראת רשויות מקומיות שאין להן די כוח אדם לטיפול בבעיות הקשורות בבעלי חיים והן חייבות להסתייע בגורמים חיצוניים, אבל עצר סופית את השתוללות הלוכדים (והממיתים) הפרטיים שקיבלו "אישורים" מהשירותים הוטרינריים. כל ה"אישורים" מסוג זה הם מעתה בלתי חוקיים.
אלא שבענייננו, בביצוע הסמכות משתתפת חברה פרטית, וחלקה של חברה זאת בהפעלת הסמכות - לרבות בקבלת החלטות מהותיות שבשיקול דעת - הינו דומיננטי. בכך יש, בפועל, אצילה של הסמכות לחברה הפרטית. שכן, תפקידה של החברה אינו טכני, אלא הוענק לה תפקיד מובהק של שיקול דעת ... מצב זה אינו כדין
על רקע זה, המסקנה הברורה היא כי הסמכת גורם פרטי על-פי כתב האישור מאת המשיב היא אצילה שלא כדין של הסמכות להחליט על המתת חתולי-רחוב.
בית המישפט אומנם מתיר הסתייעות בגורם פרטי גם להמתת חתולים, אבל מסייג זאת בדרישה כי הפעולה תעשה "במיתקן מתאים של הרשות, בניהולו של הוטרינר הרשותי ותחת פיקוחו הצמוד" ומוסיף כי בעבודה לפי נוהל חוקי צפויות המתות כה מועטות שלא יהיה צורך בסיועם של גורמים חיצוניים. אין ספק כי קביעה זו מונעת הפיכת מיתקנים להחזקת בעלי חיים, שאינם בבעלות הרשויות, למיתקני המתה, גם אם הם מופעלים ע"י גורמים האמורים להגן על בעלי חיים.
העתירה לבג"ץ היתה, בין השאר, נגד עסק פרטי להשמדת חתולים הקרוי "מגן לחתול" (איזה שם אירוני), בעליו נעמה אדלר-בלו ובן זוגה אייל בלו. בעלי העסק טענו שהם פועלים מתוך אידיאולוגיה המצדיקה את ההשמדות ורואה בהם מעשי חסד, אך בית המישפט לא התרשם מטענה זו וקבע כי עד שלא יוכח אחרת, העסק מתנהל מתוך כוונת רווח. אין ברשותנו מיספרים מדויקים אבל ניתן להעריך כי העסק של אדלר משמיד אלפים רבים של חתולים לשנה. החתולים מומתים לפי הזמנה ותמורת תשלום, בהחלט לא לפי איזשהו קריטריון של מידת סיבלם (שאותו אין אדלר ועובדיה מוסמכים להעריך). העסק של אדלר כולל גם פנסיון, שירות חילוץ ו"בית מחסה", אך נדמה שהשמדת חתולים היא מרכיב הפעילות העיקרי. לפי הערכה ההשמדות מניבות רווחים של עשרות אלפי שקלים לחודש. "מגן לחתול" אינם יחידים, עסקים דומים קיימים בכל רחבי הארץ. היחוד של אדלר הוא בהצגת פעילותה כמעשה הומני. ברור שאם בפעילות הזו קורים מעשי חסד עם חתולים, הם מתרחשים באקראי במסגרת של עיסוק מזוויע אשר שכר נאה בצידו.
אפשר לתמצת את ה"אידיאולוגיה" של אדלר בשני מישפטים: א. חתולים חייבים להיות שייכים למישהו ולחיות בבית. ב. כל חתולי הרחוב סובלים ולכן צריך למצוא להם בתים מאמצים, ואם אין להמיתם כדי לגאול אותם מהסבל. כל מי שמצוי בתחום יודע כי קשה למצוא בתים מאמצים אף לגורים, כל שכן לחתולים בוגרים, ולחתולים המפחדים מאנשים אין כל סיכוי. המשמעות המעשית של "אידיאולוגיה" זו היא לפיכך שיש להמית את רוב או כל חתולי הרחוב. התמיהה הראשונה היא למה המסקנה מכך שחתולים סובלים היא להמית אותם ולא להאכיל ולטפל בהם. לפי הערכות יש בארץ כמה עשרות אלפי אנשים שבחרו דווקא להאכיל את חתולי הרחוב ולדאוג להם כמיטב יכולתם, וההשמדות של "מגן לחתול" היוו טרגדיה אישית לרבים מהם. התמיהה השניה היא למה חתולים חייבים להיות שייכים למישהו ולחיות בבית. השקפה זו היא המצאה חדשה ומפוקפקת של חוגים אינטרסנטים במאות האחרונות. במשך אלפי השנים מאז שבויתו החתולים חי חלק גדול מהם, ובארצות מסוימות כולם, בחצרות ולאו דווקא בבתים על כרים וכסתות של פוך. התמיהה השלישית היא לגבי הקביעה כי כל חתולי הרחוב סובלים. חתולי רחוב מואכלים, שהם אולי מרבית הקורבנות של "מגן לחתול", יכולים להאריך ימים כמו חתולי בית ולהינות מאיכות חיים טובה. חתולים המגיעים לגיל שנה יכולים להאריך ימים עשר שנים ויותר. הגורם העיקרי לתמותת הצעירים הוא מחלות יחודיות לחתולים שניתן למנוע אותן במידה רבה ע"י הקמת מחסות פשוטים וזולים. נעיר שגם אם חיי החתול הם קצרים וקשים אין זה מוסרי ליטול את נפשו, ובהחלט אין זה הגיוני. נתונים מבריטניה מראים למשל שתוחלת החיים של שועל בר היא כשישית מתוחלת החיים של שועל בשבי, האם עלינו לכלוא או להמית את כל שועלי הבר בעולם כדי לגאול אותם מסיבלם? לפי ההיגיון המוזר הזה עלינו להמית את רוב חיות הבר בעולם. האבסורד רק מתגבר כאשר חושבים על חתולי רחוב המפחדים מאנשים. לפי ה"אידיאולוגיה" של אדלר הם חייבים לחיות בבית עם בעליהם, אך חתול כזה יסבול בתוך בית יותר מאשר בחוץ!
הנימוקים לעיל הובאו בקיצור נמרץ אך ניתן לראות שאין ב"אידיאולוגיה" של אדלר ולא כלום, כמו שפסיקת בג"ץ רמזה על ידי התעלמותה. אין גם ספק שניצול הרעיון של המתת חסד לשם הפקת רווחים הוא דוחה במיוחד ופגום מוסרית. במדינה דמוקרטית מותר לכל אדם להביע את דעתו, אך לאחר שתי פסיקות בג"ץ ברורות בעניין חתולי הרחוב לא נותר צל של ספק כי השמדות חתולי רחוב כמו שביצעה "מגן לחתול" אינן חוקיות. תם הפרק האפל הזה בתולדות המדינה וכל קריאה להתעלם מפסיקות בג"ץ ולהמשיך את ההשמדות היא פשוט הסתה נגד שילטון החוק.
האם לאיסור ההמתה יש השלכה לגבי חיות המשק? לא מיידית, אבל צריך לזכור את האימרה "גם מסע של אלף מילים מתחיל בצעד אחד". חייב להיות צעד ראשון כדי להתחיל במסע, והצעד הזה נעשה אצלנו בפסיקות בג"ץ לגבי חתולי הרחוב. לחתולי רחוב אין בעלים והם אינם רכוש או נחשבים בחזקת "בני מישפחה", ולכן ברור כי כל הישג שלנו לטובתם הוא הכרה בכך שלבעלי החיים, כשלעצמם, יש זכויות. ההגנה הנחושה של בית המישפט על זכותם של חתולי הרחוב לחיות, היא תקדים עקרוני חשוב לקראת הגנה על זכותם של כל בעלי החיים לחיות, גם אלה השייכים לבעלים וגם אלה שגופותיהם המתות נראות טעימות למישהו.
המעמד המישפטי של בעלי החיים עדיין לא התגבש סופית. בעלי חיים שונים מוגנים במידה שונה, ובג"ץ פירט לראשונה גם קריטריונים להבחנה בין בעלי חיים: סוג בעל החיים, מיקומו בסולם ההתפתחות, ומידת התועלת שיש בו לבני האדם "לרבות החיבה שלה הוא זוכה מצד מספר רב של אנשים". הנקודה האחרונה מזמינה את חובבי בעלי החיים להרחיב את מושאי רגשותיהם ולכלול בהם מינים נוספים ובכך לשפר את מעמדם וההגנה הניתנת להם. האם אפשר לפרש זאת גם כהזמנה למאבק ציבורי למען חיות המשק?
הקביעה שאסור לגרום "סבל ניכר" לחתולים למען נוחות ורווחה של האדם יש לה ללא ספק השלכה על רווחתן של חיות המשק. לבית המישפט מסורת של הגנה על בעלי חיים ונראה לפי פסיקות אחרות שהוא מעונין ברפורמות לפי הדוגמה האירופית הנאורה. נעיר כי הצמדה לדוגמה האירופית היא הגיונית מבחינה כלכלית בשל הקירבה הגיאוגרפית והיחסים המיוחדים.
האם מצבם של חתולי הרחוב ישתפר עתה מעצמו? במידה מסוימת. פסיקות בג"ץ אינן משפיעות מיידית ואוטומטית על פעולתן של הרשויות. נזכיר שיש מעתה חובה על כל אזרח לסייע באכיפת פסיקת בג"ץ ע"י דיווח של כל הפרה שלו, ועמותת "תנו לחיות לחיות", כמו תמיד, תעמוד לימינכם בענין זה.
דרך אחת שמשמידי החתולים ודאי ינסו היא איסוף גורים לאחר עונת ההמלטה בתירוץ כי הם ננטשו. כמובן שבפועל האיסוף יתבצע לפי תלונות על מיטרד. כיוון שטיפול בגורים דורש השקעת כסף, ואחר כך יש למצוא להם בית מאמץ, יטענו המשמידים כי לא יכלו לעמוד בכך או כי התמותה ממילא היתה גבוהה, וימיתו את הגורים מיד. נעיר שבטיפול נכון תמותת גורים היא בערך אפס, והניסיון בחו"ל מלמד שאפשר להגדיל את שיעור האימוצים במידה רבה מאוד ע"י מערכה מיקצועית של יחסי ציבור.
דרך אחרת שמשמידי החתולים עשויים לנקוט היא לנצל את רגישות הציבור לשלומם של ילדים ופחדים מהרעלות מזון, כדי לנסות ול"שדרג" נוכחות של חתולים במקומות מסוימים ל"סכנה לבריאות". נזכיר שחתולי הרחוב מגינים עלינו כבר אלפי שנים ממזיקים שונים, ולכל הבעיות יש פיתרונות מעשיים ולא פוגעניים. אין שום סיבה להמית חתולים, נקודה.
פסיקות בג"ץ הופכות על פיה תפישה מקובלת כי חתולי הרחוב הם "מזיק" שניתן להשמידו על כל עילה. בית המישפט אסר בפועל על המתה או פגיעה משמעותית בחתולים בשל מיטרד וצימצם עד למינימום האפשרי המתה בשל חשש לבריאות הציבור.
נזכיר שכיום יש דרכים מעשיות ויעילות לפיתרון בעיות מיטרדים ופסיקת בג"ץ ודאי תעודד את השימוש בהן, אך במיקרים מסוימים ידרשו בני אדם לגלות פשוט סובלנות רבה יותר לחתולים סביבם, כפי שהם נדרשים בהרבה מיקרים של מיטרדים הנגרמים ע"י בני אדם.
יש מקום לשיפור גם בפסיקת בג"ץ החדשה. נזכיר שהחוק האיטלקי מס. 281, שנחקק בשנת 1991, קובע בפשטות:
- אסור לפגוע לרעה בחתולי רחוב.
- חתולי רחוב יעוקרו ע"י שירותי בריאות הציבור האחראים לטריטוריה של החתולים, ולאחר מכן יוחזרו לטריטוריה זו.
- אסור להמית חתולי רחוב, אלא אם כן הם חולים במחלה אנושה, או חשוכת מרפא.
- הארגונים למען בעלי חיים, בשיתוף עם שירותי בריאות הציבור, יוכלו לקבל את האחריות למושבותיהם של חתולי הרחוב, כדי להבטיח את בריאותם ורווחתם.
עד שנגיע למדרגה האיטלקית כדאי למשל להסדיר את לכידת החתולים. רצוי מאד שיהיה איסור על מכירה, קנייה, החזקה ושימוש במלכודות חתולים אלא לבעל רישיון מטעם מערך ההגנה על בעלי חיים שבמישרד לאיכות הסביבה. הרישיון יהיה מותנה בהעדר עבירות על חוק צער בעלי חיים, גם אם לא נסתיימו בהרשעה.
מן הראוי שיהיה גם איסור על פגיעה בתחנות האכלה ובמחסות חורף המיועדים לחתולי רחוב.
כאשר "העמותה למען החתול בישראל", שותפתה הותיקה של "תנו לחיות לחיות", קיבלה בפברואר 1998 את פסיקת 'בג"ץ החתולים' היה ברור כי מהפכת זכויות בעלי החיים החלה. היה גם ברור שזוהי רק ההתחלה וצפויים עוד קשיים רבים. דעת הקהל בישראל עברה בעשור האחרון מהפך אדיר ביחסה לבעלי החיים אבל עוד ארוכה הדרך עד שבאמת יתנו לכל החיות לחיות.
הקשיים כמובן לא אחרו להגיע. ביוני 2000 העניקו השירותים הוטרינריים לחברה פרטית יד חפשית להמית חתולי רחוב בכל הארץ. תוך ימים אחדים הגיע האישור לידי "תנו לחיות לחיות" והם התחילו לפעול כדרכם, כמו בולדוזר עם לב זהב. העמותה הגישה עתירה לבג"ץ שהתוצאה שלה מונחת לפנינו היום, אחרי ארבע שנים של מאבק מישפטי.
החברה הפרטית ללכידת והמתת חתולים הנזכרת בפסיקת בג"ץ איננה היחידה. לוכדים ומרעילים פעלו בכל חלקי הארץ, לעיתים בחסות או הסכמה שבשתיקה של וטרינרים רשותיים. תופעה דוחה במיוחד היתה הצירוף של חמדנות גסה וכסות "אידיאולוגית" שקופה של כביכול הצלת החתולים מגורל מר ממוות. חשוב לזכור שהשמדת חתולים לפי הזמנה, הרבה פעמים ללא כל סיבה של ממש, היא "ענף מיסחרי" ריווחי מאד המגלגל סכומים גבוהים, העבריינים גובים 80-300 ש"ח ל"ראש" ומרויחים אלפי שקלים ביום.
לאורך הדרך היו רמזים כי גם הצד השני יודע היטב שהחוק לצד בעלי החיים. בנובמבר 2001 התגלה בתחקיר שערך "מרכז מחקר ומידע" של הכנסת כי "בהסדר שהוחל משנת 1996, בין המשטרה לשרות הוטרינרי סוכם כי גם במקרים של המתת חיות בניגוד לחוק לא יועמדו הווטרינרים לדין וכי הבירור בעניינם ייעשה על-ידי משרד החקלאות". רמז נוסף הגיע מתוך מישרד החקלאות עצמו. במאי 2002 הופיעה סגנית היועץ המישפטי של השירותים הוטרינריים בועדת החינוך והודתה כי "בשלב מסוים משרד המשפטים גילה דעתו שלא ברור שלפי חוק צער בעלי חיים יש סמכות להמית בעלי חיים, ואם יש סמכות, מי הוא בעל הסמכות". למרות זאת הם המשיכו להאבק עד הרגע האחרון ולא חיפשו פשרה. לוקח זמן עד שהרשויות מבינות כי שמירת החוק חשובה יותר מכל אינטרס חולף, וכדי לצלוח את ההתנגדות לשינוי צריך להיות נחוש במאבק.
אכן, עברנו דרך ארוכה מההרעלות ההמוניות ועד למצב היום, אך לפנינו דרך ארוכה עוד יותר. להישג של "תנו לחיות לחיות" יש שותפים רבים: המתנדבים הנפלאים, התורמים, והאנשים הנהדרים שסיכנו את עצמם כדי למסור מידע חיוני. "תנו לחיות לחיות" גאה להיות שותפה עם כולם בהישג החשוב הזה שחקק באותיות של ברזל את זכותם של בעלי החיים לחיות במדינת ישראל.
בואו עמנו להגשים חלום - הפסקת טבח החפים מפשע.
קישור לתרגום מוסמך של החוק האיטלקי משנת 1991